באיטליה של ימי הביניים, פעמונים וספרי מקהלה ענקיים עצרו שוב ושוב את העבודה והפכו את הזמן למעשה משותף.
11 דק׳ בולוניה, סיינה וקיארוואלה · המאות ה־14–15
חושך עדיין ממלא את המנזר כשמישהו קם לתפילת הלילה. כמה שעות אחר כך הפעמון יקטע שוב את העבודה, ואז שוב. כלל בנדיקטוס מנה שבעה מועדי תפילה ביום ועוד תפילה בלילה; המטרה לא הייתה לסמן דקות בשעון אישי, אלא ליצור קצב משותף שכולם מכירים בגוף. בין תפילה לתפילה יש עבודה, קריאה, אוכל ושינה, אך אף אחד מהם אינו נשאר מנותק מן המחזור.
האנטיפונריום מבולוניה נפתח לגובה של יותר מחצי מטר. בתוכו אות מצוירת מקיפה את דמותו של דומיניקוס המטיף, ולצדה שורות של תווים מרובעים. הספר הגדול אינו מיועד לקורא אחד בחדר פרטי: הוא עומד מול קבוצה ששרה יחד. דפים מסיינה של בנבנוטו די ג׳ובאני וממשיכיו יראו כיצד עונות, חגים וסיפורי קודש קיבלו מנגינות ותמונות, ואיך השנה כולה נכנסה אל סדר הדפים.
צילום מנזר קיארוואלה שליד מילאנו יחזיר את הכתבים אל חלל של אבן, מגדל פעמונים וחצר. הוא צילום של המקום כיום, לא עדות ישירה לקול מן המאה הארבע־עשרה, אבל הוא מאפשר להבין את המרחק בין חדר העבודה לכנסייה ואת הסיבה שפעמון נחוץ. בסוף הסרט הזמן המנזרי ייראה פחות כמו לוח קשוח ויותר כמו מלאכה קהילתית: שוב ושוב אנשים עוזבים מעשה פרטי, עומדים יחד, שרים מתוך אותו דף וחוזרים לעולם כשהשעה קיבלה צורה.
