בטהואטה של 1595, פרי לחם טרי, עיסה מותססת, דגים וכלי עץ מגלים כיצד כפר הופך יבול עונתי למזון של זמן ארוך.
7 דק׳ וייטאהו והאפאטוני, טהואטה שבאיי מרקיז · יולי עד ראשית אוגוסט 1595
בטהואטה, ביולי 1595, עמדו עצי פרי גדולים ברחבה שלפני הכפר. הפירות הירוקים הגיעו, בעיניו של המבקר פדרו פרננדס דה קירוס, לגודל ראשו של ילד. הוא ניסה לתאר מזון שלא הכיר: קליפה דקה, פנים מלא בשר, בלי חרצנים בפרי שראה. תושבי המקום אכלו ממנו בדרכים שונות. זה היה פרי עץ הלחם, ובני הכפר הכירו אותו זמן רב לפני שאיש האונייה חיפש מילים כדי להסבירו לקוראים שמעבר לים.
המזון לא הסתיים בפרי שנקטף. קירוס טעם גם עיסה חמוצה שנמצאה בכמויות גדולות בחללים ששימשו לאחסון. בעולם המזון של איי מרקיז, התססת פרי הלחם אפשרה לשמור חלק מן היבול, להוסיף טעם ומרקם לארוחה ולהמשיך לאכול גם כשהעץ לא נשא פרי טרי. לצד האכילה מן העצים נדרשו הכנה, עיבוד ושמירה. העץ נשא את חומר הגלם; אנשים הפכו אותו לאוכל שאפשר לסמוך עליו לאורך זמן.
הכפר שסביבם היה עשוי עץ, קנים ועלים. בתים עמדו מעל פני הקרקע, ובחלקם נשארה חזית פתוחה. ליד החוף נראו סירות שגופן נחצב מגזע, ועליו חוברו לוחות בחבלים מסיבי קוקוס; חזירים, עופות ודגים השלימו את עולם המזון שתיעדו האורחים. בתיאור הביקור נשמר גם העולם שהתקיים לפני הגעת הספינות: רחבה, עצים, בתים ומזון שמכינים ושומרים. הפרי הגדול בתחריט הבוטני המאוחר הוא דלת אל עבודת היום יום הזאת, שבה ארוחה אחת מחברת בין מה שהבשיל עכשיו למה שהוכן מבעוד מועד.
