ראיאטאה, באיי החברה, מוקפת בים כחול עמוק. מסביבה טבעת של מים בהירים מסמנת את הלגונה והשונית. שם, בקצה המזרחי של האי, נמצא טפוטפואטאה. הגלים נשברים על השונית; מאחוריהם המים נרגעים, ובקצה היבשה מופיעות רחבות אבן. בתצלום משנת אלפיים עומדת אבן בהירה מול הים. לידה עצים, ריצוף וקיר נמוך. המקום פתוח לשמים. סביב שנת אלף ושש מאות, לפי הצעת התיארוך הארכאולוגית, גדל כאן מרכז טקסי שקשר בין שליטים, כוהנים ויורדי ים. אנשים מאיים אחרים ידעו להגיע אליו. כדי להבין מה משך אותם דווקא לחוף הזה, צריך להתרחק מעט מן האבן ולראות מי חי מאחוריה, מדרונות מיוערים ונתיבי מים מחברים את ההרים אל הלגונה. במעלה העמקים נשארו שרידי בתים, חלקות ומקומות טקס קדומים יותר מן המרכז הגדול שעל החוף. כאן חיו משפחות שעיבדו את האדמה, בזמן שכוחן של משפחות השליטים התרכז למטה, ליד הים. המקדש הגדול נשען על העבודה הזאת. צריך היה להאכיל את תושבי המקום, את הבונים, וגם את הבאים לביקור. עץ פרי הלחם שבתצלום גדל בטהיטי בימינו. עצים מן הסוג הזה, יחד עם צמחי מאכל אחרים, הגיעו לאיים עם בני אדם בסירות. היורדים לחוף הביאו איתם גם את ארוחות העתיד שלהם. כותש הבזלת מטהיטי מראה את השלב הבא: כלי כבד, בסיס רחב וידית שאפשר לאחוז בה. כותשים בעזרתו את ציפת הפרי, בנקישות קצרות על משטח העבודה. על ספינות מסע נשמר גם פרי לחם מותסס. הפלגה ארוכה התחילה אפוא הרבה לפני שהמפרש עלה, בחלקה שמישהו טיפח ובמזון שמישהו הכין. על החוף, העבודה קיבלה צורה של רחבות מרוצפות ובמות מוגבהות. מקום טקס כזה נקרא מאראה, והבמה המקודשת שבו נקראת אהו. במאראה הגדול של טפוטפואטאה מצאו הארכאולוגים ריצוף קדום מתחת לריצוף הנראה היום. גם בתוך הבמה הגדולה מסתתרות שתי במות קטנות וקדומות יותר, אחת בתוך השנייה. המתחם גדל יחד עם יוקרתם של מי ששלטו בו. האבן הבהירה שבתצלום נמצאת בהאוירי, אחד המאראה שבמתחם. זה היה מקדש המשפחה של שושלת טמאטואה. גובה האבן שני מטרים ושמונים סנטימטרים. לפי המסורת שנשמרה במקום, בזמן הכתרת שליט היו מרימים אותו ומושיבים אותו בראש האבן, לעיני הנאספים. הגוף עצמו עלה מעל הקהל. השלטון היה צריך להיראות. חלק מן המראה המסודר של היום נוצר בשיקום. הקיר הנמוך שמקיף את רחבת האוירי נבנה בשחזור של אלף תשע מאות תשעים וחמש. לכן התצלום מחזיק יחד אבן בעלת היסטוריה ארוכה ודרך מודרנית להציג אותה. מתחת לסדר הזה נשאר סיפור של הרחבות, תחרות וסמכות שהלכה והתחזקה. לסמכות הזאת היה גם קשר עם האלים. טפוטפואטאה נעשה מרכז חשוב לפולחן אורו, ושושלת טמאטואה טיפחה את מעמדו. התכנסות על הרחבה קשרה בין בני אדם חיים, אבות קדומים וכוחות אלוהיים. בתוך העולם הזה, חפץ קטן יכול היה לשאת נוכחות עצומה. דמות הטוֹאוֹ הזאת נוצרה בטהיטי במאה השמונה עשרה, מאוחר מראשיתו של המרכז בראיאטאה. היא נותנת לנו מבט קרוב אל מסורת דימויים באיי החברה. עץ עטוף בסיבי קוקוס צפופים; בתוך המעטפת מופיעות לולאות שיוצרות עיניים, אוזניים ופה. בשעת הכנת דמות כזאת כרכו סיבים והשמיעו מזמורים. המילים והכריכה היו חלק מן הדרך להזמין את האל לשכון בדמות. המעטפת עצמה הייתה חשובה לא פחות מן העץ שבתוכה. לצידה נמצאת ידית של מבריח זבובים, גם היא מטהיטי במאה השמונה עשרה. גובהה פחות משלושים סנטימטרים. היא מגולפת משנהב לווייתן, ובקצה שלה מופיעות דמויות אדם קטנות. חפץ שמחזיקים ביד נשא קשר למעמד ולשושלת. השליט על האבן, הדמות העטופה והידית המגולפת שייכים לאותו עולם שבו חומר, אבות קדומים וסמכות נקשרים זה בזה. מן הרחבה אפשר לחזור ולפנות אל המים. החוף של טפוטפואטאה נושק ללגונה, ומעבר לה נמצאת השונית. בתוך השונית עובר טה אווה מואה, המעבר המקודש. מסורות האתר מתארות אורחים שהמתינו תחילה באי הזעיר אטרא, מול החוף, לפני שנכנסו אל המרכז. המסורות נרשמו בדורות מאוחרים, ולכן קשה להצמיד לכל שלב בקבלת הפנים תאריך מדויק. הן כן שומרות את סדר ההגעה: המתנה, מעבר, מפגש. בתרשים הנמלים שנדפס בשנת אלף שבע מאות שבעים ושלוש מופיע גם מפרץ אופואה. שרטוט קו החוף והשונית מבהיר כמה חשוב היה לדעת באיזו דרך נכנסים. ידע מקומי הפך מים שנראים דומים זה לזה לדרך שאפשר לקרוא. גבוהים. משוט נכנס למים, דוחף לאחור ועולה שוב. בוני הסירות והנווטים פעלו בתוך מסורות של לימוד ומומחיות. כיוון הגלים ותנועת ציפורים עזרו למצוא את הדרך. בראיאטאה נקשר הידע הזה גם לכוהנים ולמקום הקדוש. אורח שהגיע לחוף הביא איתו אנשים, חדשות וקשרים מן האי שממנו יצא. הקשר היה יכול לצאת שוב אל הים בתוך הסירה. לפי מסורות שנשמרו, לקחו אבנים מטפוטפואטאה כדי לייסד מאראה קשורים באיים אחרים. האבן הייתה דבר ממשי שאפשר לשאת, ובו בזמן זיקה אל מרכז מוכר ואל הסמכות שלו. בררוטונגה שבאיי קוק יש גם היום אתר ששמו טפוטפואטאה. התצלום משם מראה רחבת אבן אחרת, בתוך צמחייה צפופה. השם החוזר מעיד על קשר בזיכרון המקומי; זיהוי מסע של אבן מסוימת דורש ראיה נוספת. אחד האנשים שידעו לחשוב במרחב הרחב הזה היה טופאיה, כוהן ונווט מראיאטאה. בשנת אלף שבע מאות שישים ותשע הוא הצטרף למסע של קוק. על הדף הזה שמות איים מתפזרים סביב המרכז, חלקם קרובים זה לזה וחלקם רחוקים. זאת העתקה של קוק למפה שטופאיה מסר, ולא דף ששרד בכתב ידו של טופאיה עצמו. גם סדר המרחב שלה אינו זה של מפת ניווט אירופית רגילה. מן האבן אפשר להגיע אפוא אל ידיעת הים. טפוטפואטאה היה מקום שבו יוחסין, מפגש וניווט יכלו לתמוך זה בזה. החוף המקומי קיבל משמעות רחבה משום שאנשים ידעו לצאת ממנו, להגיע אליו ולספר לאחרים את הדרך. במאה התשע עשרה החיים באופואה השתנו. עם התבססות המיסיונרים הנוצרים עברו תושבים מן העמקים אל יישובים ליד תחנות המיסיון שעל החוף. בציור של דניאל טיירמן משנת אלף שמונה מאות עשרים ושתיים נראים מבנים נמוכים, עצי דקל וסירות מול הרים גבוהים. החוף ממשיך להיות מקום של חיים, והמרכז הדתי שלו משתנה. שלושים ושתיים שנים אחר כך פרסם אדוארד פרקינס תיאור של שרידי המקום. בתמונה שלו אבנים נבלעות בשורשים ובצמחייה, ובני אדם עומדים ביניהן. הוא קרא לה ״שרידים אליליים״. השם מספר גם על המבט של המבקר. האנשים המקומיים, שמות האתרים והזיכרונות שלהם המשיכו להתקיים מעבר לכותרת שהודפסה בספר. מן המאה התשע עשרה פעל בחלק מן המתחם מטע קוקוס, שנשאר בשימוש עד שנות השמונים של המאה העשרים. אחר כך, וגם בחפיפות בין השימושים, באו חפירות ושיקום. כשהאבנים נחשפו וסודרו מחדש, חזרו לעלות גם שאלות של שייכות: מי מספר את המקום, מי מטפל בו, בשנת אלף תשע מאות שבעים ושש הגיעה הוקולאה, סירת מסע מהוואי, אל טפוטפואטאה. הביקור היה חלק מן ההתעוררות המחודשת של הניווט הפולינזי ושל הקשרים בין קהילות רחוקות. ליד החוף יש שוב אנשים שיש להם סיבה להגיע מן הים, ואנשים שמחכים לקבל אותם. באפריל אלפיים ושבע עשרה חזרו לשם הוקולאה וסירה נוספת, היקיאנליה. הן נכנסו דרך המעבר המקודש. הנווט ניינואה תומפסון והקברניט בילי ריצ׳רדס החזירו למאראה שתי אבנים. הצוות קיבל אותן כאן שלוש שנים קודם, לפני מסע סביב העולם. במשך המסע האבנים היו איתם; עכשיו הונחו שוב במקום שממנו באו. קבלת הפנים כללה מזמורים ומחול של אנשי הקהילה ושל תלמידים שהצטרפו אליהם. בתצלום מיוני אותה שנה הוקולאה כבר חוזרת להונולולו. אנשים מצטופפים על שוברי הגלים, ילדים יורדים עד המים, והמפרשים האדומים מתקרבים ביניהם. זהו סוף אחר של אותה הפלגה. הקשרים שחודשו כללו צוותים, מארחים ובני משפחה משני עברי הים.
