בירושלים של המאה התשע־עשרה הדרך, הרכבת והתיירים לחצו על כניסה אחת. ב־1898 נפתחה החומה לצדה — והמעבר המבוצר נעשה צומת עירוני.
13 דק׳ שער יפו, ירושלים · 1856–היום
פריז, 1898. כרזת רכבת צבעונית מציעה לצופה אירופי לנסוע אל „פלשתינה”. הדרך מתפתלת אל שער יפו; אדם הולך ברגל, אחר רוכב על חמור, ובפינה מופיעה בית לחם. ירושלים נמכרת כאן כמקום שאפשר להגיע אליו בנוחות יחסית — יעד בתוך רשת תיירות מודרנית, לא רק תמונה מספר קדוש.
ארבעים ושתיים שנה קודם צילם ג׳יימס גרהם את אותו שער כשהחומה עוד סגרה עליו והכניסה פנתה בזווית. מפת המדידה של 1876 כבר מראה כיצד דרך יפו מתקרבת אל החומה. סביבה מתרכזים בתי מלון, חנויות וצלמים, וכל התנועה הזאת נשפכת אל כניסה אחת. ככל שיותר עגלות, נוסעים וסחורות מגיעים מבחוץ, השער הצבאי מן המאה השש־עשרה נעשה גם צוואר בקבוק של עיר מודרנית.
באותה שנה שבה נדפסה הכרזה, 1898, נפתח הקטע הנמוך של החומה ליד השער, החפיר מולא ונסללה דרך רחבה לקראת ביקור הקיסר הגרמני וילהלם השני. בתוך פחות מעשור נוסף מעל השער מגדל שעון עות׳מאני מאבן לבנה. בתצלומים הוא נראה כמו הכרזה עירונית חדשה: הזמן הציבורי יושב מעל המעבר שבו נפגשים תושבים, עולי רגל, סוחרים וכרכרות. בראשית שנות העשרים הבריטים מפרקים אותו, אבל הפרצה והכביש נשארים.
תצלום של עליזה אורבך ממאי 1972 מחזיר אותנו לאותו מקום אחרי שהשעון נעלם והדרך הרחבה כבר קבועה בנוף. השער עצמו כמעט לא זז, אבל הדרך שבה נכנסים דרכו השתנתה שוב ושוב: מעבר מבוצר, תחנת תיירות, במה קיסרית, צומת עם שעון וכביש עירוני. הכרזה לא רק דמיינה את ירושלים בשביל נוסעים רחוקים; היא הופיעה בדיוק ברגע שבו העיר שינתה את גופה כדי לקבל אותם.
