כששירי אל־אנדלוס חצו את המצר

בסוף המאה החמש־עשרה הגיעו אל חופי מרוקו משפחות שגורשו מאיבריה, אבל הדרך בין אל־אנדלוס למגרב הייתה פתוחה כבר מאות שנים. מוזיקאים, משוררים, מלומדים וסוחרים נשאו איתם שירי אהבה, צורות שירה, כלי נגינה והרגלי לימוד. בתטואן, בפאס ובאוג׳דה החומרים האלה פגשו חצרות, מורים וקהל מקומיים.

בלב הסיפור נמצאת הנובה: רצף ארוך של פתיחות, שירים וחמישה מהלכים קצביים. ספרו של מוחמד אל־חאיכ שמר טקסטים וסדרים, אבל המנגינות המשיכו לעבור מאדם לאדם. לכן כל ביצוע הוא גם זיכרון וגם בחירה: מה לשיר, מה לדלג, מתי להאיץ ואיך להעביר את הערב מן הכובד אל התנועה.

הקלטות מפאס, תטואן ואוג׳דה מאפשרות לשמוע עד כמה המסורת המרוקאית מגוונת. לצדן נשמע את אמינה עלאווי, עבד א־סאדק שקארה, התזמורת האנדלוסית הישראלית ואנה אלקאידה. יחד הן מספרות איך עבר איברי נעשה במשך דורות יצירה צפון־אפריקאית חיה, ואיך המצר ממשיך להיפתח גם היום.