מהחושך עד המנורות: יום ראשון בירושלים

ירושלים, בשנות השמונים של המאה הרביעית. עוד לפני קריאת התרנגול יושבים אנשים בחוץ ומחכים שדלתות כנסיית התחייה ייפתחו. בתוכם נמצאת אגריה, נוסעת מן המערב הרומי שכותבת בלטינית לנשים רחוקות. במקום דיוקן עצמי, היא רושמת כמעט כל פעולה: מי פותח מזמור, מי עונה, היכן עומד הבישוף ומי מחליט לחזור הביתה לעוד מעט שינה.

כשהדלתות נפתחות, היום נע בין הקבר, הצלב והכנסייה הגדולה. קוראים את סיפור התחייה, הקהל בוכה, כמרים דורשים בזה אחר זה, והבוקר מתארך עד שהפיזור עצמו נעשה אירוע. במקום אחר בכתביה אגריה מסבירה איך יוונית מתורגמת לסורית וכיצד אנשים דו־לשוניים עוזרים לבאים דוברי לטינית. מאחורי הסדר המרשים מסתתרת עבודתם של דיאקונים, מתורגמנים, ילדים, נזירים ואנשים עייפים.

בערב האור אינו מובא מבחוץ. הוא יוצא ממנורה שנשמרת בתוך המערה, עובר מנר לנר, וילדים עונים שוב ושוב „קיריה אלייסון”. הטקסט של אגריה שמר את סדר היום, אך לא את מנגינותיו. לצד עדותה נשמעות הקלטות מאוחרות ביוונית, בסורית ובלטינית, כל אחת מזוהה בזמן ובמסורת שלה. כך אפשר להיכנס ליום שאבד בלי להעמיד פנים שהצליל עצמו שרד.