המים יורדים מן הטוגה, אבל הכתם השחור נשאר. הלקוח צריך אותה לפני שהשמש עומדת מעל החצר. איך אני מוציא שמן מן הצמר בלי להוציא איתו גם את כוחו של הבד? אני מרים את הבד אל האור. ליד השוליים יושב כתם קטן, כהה ועקשן. כבר דרכנו את הטוגה באגן, שטפנו אותה, והמים שיורדים ממנה כמעט צלולים. כמעט היא מילה מסוכנת כשמישהו מחכה לבגד הזה בפורום. בחצר כולם ממשיכים לזוז. מים נשפכים, רגליים דורכות, בד נמתח מעל חבל. הנער החדש מציע עוד סיבוב באגן. מי שממהר תמיד מבקש עוד דריכה. בדרך כלל הוא גם מבקש שלא אקלקל את הבגד. אני מקפל את השוליים סביב הכתם ואומר לו לחכות. פעם אגן מי הגשם ישב נמוך במרכז החצר, והחדרים סביבו נועדו לאכילה, לשינה ולאורחים. אחר כך הגביהו את האגן, סגרו חלק מן הגג למרפסת ייבוש, והחצר התחילה לעבוד למחייתה. העיר עוד מתקנת קירות שנפלו ברעש הגדול. כאן, ברחוב הראשי, כל פתח מחפש דרך להרוויח. מפתח החנות אתה יוצא אל רחוב אבונדנצה. מכאן הדרך לפורום יורדת מערבה, אל החנויות, המשפטים, העסקאות והאנשים שרוצים להיראות כאילו שום כתם לא נגע בהם מעולם. אני עובד כאן עם נער אחד ושני פועלים. בן הזוג שלי מקבל את הבגדים, זוכר מי חייב כסף, וזוכר טוב ממני מי נעלב כשאיחרנו. אני זוכר דברים אחרים. איזה בד מתכווץ כשהוא נבהל מחום. איזה צבע מתחיל לברוח במים. ואיזה לקוח אומר שהטוגה שלו פשוטה, ואז בודק כל קפל כאילו הוא סופר מטבעות. הטוגה שעל השולחן שייכת לאיש מן הסוג האחרון. החצר הזאת קטנה, אבל העבודה מקיפה אותה. בגדים מגיעים אל האגנים, נדרכים, נשטפים, נמתחים, מוברשים ולבסוף נלחצים במכבש. כל שלב משאיר סימן בידיים ובריח. הרגליים עושות את העבודה הכבדה. בתוך האגן אנחנו דורכים את הבד שוב ושוב, כדי שהמים והחומרים ייכנסו בין הסיבים. אחר כך שוטפים במים נקיים יותר. בצד השני כבר מחכה בד לייבוש, ומעליו מישהו מרים מברשת כדי להחזיר לצמר את פניו. צמר הוא כמו סל של לולאות קטנות. אבק יכול לצאת עם המים. שמן מעדיף להתחבא בפנים. אם אני דוחף חזק יותר בלי להבין מה נאחז בסיבים, אני עלול להדק את הבעיה במקום לשחרר אותה. אני פותח את הטוגה על לוח העץ. השוליים עדיין כבדים ממים, אבל הכתם עצמו מרגיש חלק יותר מן הצמר סביבו. אני מקרב אותו לאף. אין ריח של יין. אין צבע של רוטב. נשאר הברק העמום של שמן. עכשיו אני יודע למה עוד דריכה רק מרחה אותו. אני מקפל את השוליים כך שרק המקום המלוכלך נשאר פתוח. יש לי קערה של אדמה בהירה ודקה. כובסים משתמשים באדמות כאלה מפני שהן לוקחות אליהן שומן מן הצמר. הן אינן נראות מרשימות. זה יתרון. חומר שעושה את עבודתו בשקט משאיר פחות הסברים ללקוח. אני מפזר עליה אדמה דקה, לוחץ בעדינות ומחכה. הנער החדש מתנדנד מרגל לרגל. הוא רוצה לשפשף. אני אומר לו שאם חמור נתקע בשער, לא פותרים את הבעיה בדחיפה חזקה יותר לפני שבודקים מה תפוס. הוא שואל כמה זמן נחכה. עד שהאדמה משנה את הריח שלה, אני אומר. זו תשובה שמרגיזה שוליות, מפני שאין בה מספר. מנער אותו מעל הקערה ומביט. האדמה כהה יותר. הכתם פחות מבריק. אני שוטף את המקום במים נקיים, בלי להחזיר את כל הטוגה לאגן. לרגע נדמה לי שזה עבד. ואז אני פורש את הבד כולו מול האור. הכתם נחלש, אבל סביבו נשאר עיגול בהיר מדי. במקום כתם שמן יש לי עכשיו מקום נקי כל כך, שגם אדם מנומס ישאל מה קרה סביבו. אני מעביר אצבע מן החלק היבש אל החלק שטיפלתי בו. הצמר לא נקרע, אבל הגוון נשבר. אם אני מוסר אותה כך, הלקוח לא יחפש שמן. הוא יחפש את הכובס שעשה לטוגה ירח קטן ליד השוליים. הנער מסתכל עלי ומחכה שאאשים את האדמה. האדמה עשתה בדיוק מה שביקשתי. אני ביקשתי ממנה לטפל בנקודה אחת, כאילו הבגד כולו יסכים להתעלם ממנה. בחוץ, הצל של הקיר מתקצר. עוד מעט השמש תהיה גבוהה, וכל רגע שאני מוסיף למים הוא רגע שאני גונב מן הייבוש. אני יכול להסתיר את העיגול בקפל ולקוות. אני יכול להבהיר עוד את הנקודה ולהגדיל אותה. או שאני יכול להרטיב שטח רחב יותר, לאחד את הגוון, ולשלם בזמן. אני קורא לעוד דלי. אני מפסיק לדרוך, נותן לאדמה לשתות את השמן, שוטף, ורק אז מבהיר שטח רחב יותר. עכשיו אני מרטיב את כל רצועת השוליים, לא רק את המקום שבו התחיל הכתם. אנחנו מבהירים בדים גם מעל עשן גופרית. הבד נפרש על מסגרת, העשן עולה מתחתיו, ואחר כך צריך לאוורר, לשטוף ולבדוק שוב. עשן אינו יד עדינה. אם משאירים לו את ההחלטה, הוא ילבין גם את מה שלא ביקשת. אני מעביר את הטוגה מעל עשן הגופרית לזמן קצר, ואז מושך אותה החוצה. הנער מחזיק את הקצה הרחוק. אנחנו מותחים, מסובבים ומחזירים אל המים. אני שוטף שוב, עד שהריח החריף נחלש והצמר מפסיק להרגיש חלקלק. האזור שטיפלתי בו כבר אינו צועק מתוך הבד. הלבן עובר בהדרגה מן המקום הנקי אל שאר השוליים. אני מרים את הטוגה אל האור בפעם השלישית. הפעם אני לא מחפש רק את הכתם. אני מחפש הבדל. ההבדל כמעט נעלם. עכשיו צריך להחזיר לבד את הגוף שלו. על הגג השמש מסיימת את העבודה. אנחנו מעלים את הטוגה בזהירות, פורשים אותה כך שהקפלים לא יתקשו במקום הלא נכון, ומשאירים לאוויר לקחת את המים האחרונים. הצל של הקיר מתקצר. אני הופך את הבד, מותח את השוליים ומעביר מברשת על הצמר. בציור שמכבסים אוהבים, העובד תמיד עומד זקוף והבד תמיד מציית. בחצר אמיתית הבד נופל, המברשת בורחת, ומישהו דורך על הקצה בדיוק אחרי ששטפת אותו. אחר כך נכנס המכבש. שני לוחות עץ לוחצים את הבד ומחזירים לו משטח חלק יותר. המכבש אינו מתקן טעות. הוא רק עושה אותה שטוחה ומכובדת, ולכן אני בודק שוב לפני הסיבוב האחרון. מן הרחוב עולה קול של צעדים מהירים. בן הזוג שלי מציץ מן הפתח ואומר שהלקוח כבר בדרך מן הפורום. הטוגה עדיין חמימה מן השמש. אני מקפל אותה פעם אחת, פותח, ובודק את השוליים. אין ירח. אין ברק של שמן. יש בד לבן, מעט מאוחר, ועדיין חזק. הפורום מחכה לו, והוא מחכה לי ליד הפתח. אני מניח את הטוגה על השולחן ולא מתחיל להסביר. הסברים לפני בדיקה נשמעים תמיד כמו הודאה. הוא פותח את הקפל הראשון, מחפש ליד השוליים, ומעביר את האגודל על המקום שבו היה הכתם. אחר כך הוא מושך את הצמר בשתי ידיים. גם אני מושך מן הצד שלי. הכתם השחור איננו, והצמר עדיין עונה לי כשאני מותח אותו. הוא משחרר את הבד. אני משחרר נשימה. הטוגה איחרה מעט, ועלתה לי בעוד מים, עוד עשן ועוד זמן על הגג. היא יוצאת מכאן נקייה ושלמה. הלקוח עוטף אותה על זרועו ויוצא לרחוב. מאחוריו כבר עומד הסל הבא. אני מכניס יד ומוציא טוניקה עם פס כהה על החזה.