הכובס מפומפיי והכתם שלא יורד

הרצפה בבית המלאכה של לוקיוס רטובה כבר מן הבוקר. פועלים עומדים בתוך אגנים נמוכים ודורכים בגדים ברגליים, ועל הקיר תלויים בדים שמחכים לשטיפה. באמצע החצר מונחת טוגה לבנה של לקוח שצריך להופיע בפורום עוד לפני שהשמש מגיעה למרכז השמים. היא נקייה כמעט לגמרי. רק ליד השוליים נשאר כתם כהה, בגודל מטבע, וכל סיבוב נוסף באגן מפזר אותו מעט יותר.

לוקיוס מכיר את הפיתוי להמשיך לשפשף עד שהבד נכנע. הוא גם מכיר את המחיר: צמר שנעשה דק, צבע שנפתח, לקוח שמקבל בגד נקי וחלש. הוא מקרב את הטוגה לאור, מריח ונוגע בקצה הכתם. „יין מתפזר. שמן נאחז,” הוא אומר לנער החדש. במקום עוד סיבוב באגן הוא מניח חומר סופג על המקום, מחכה, שוטף ורק אחר כך מחזיר את הבגד לתהליך ההבהרה. דרך התקלה הקטנה אנחנו נכנסים אל עסק רומי שלם: מים, אגנים, ריחות חריפים, הליכה מתמדת בין החצר לגג, ומוניטין שתלוי בבגד אחד.

הכתם נחלש, אבל נשאר סביבו עיגול בהיר מדי. לוקיוס ניסה להציל את הבד ויצר בעיה חדשה. הוא מרטיב את האזור כולו, מאחד את הגוון ומוותר על דקות יקרות של ייבוש. כשהלקוח מגיע, הטוגה עדיין חמימה מן השמש שעל הגג. הוא מחפש את הכתם, לא מוצא, ואז בודק אם הבד נפגע. לוקיוס מושך בכתפיו: „נקי זה קל. נקי ושלם — על זה משלמים.” מאחוריו, האגן שהיה פעם בריכת גשם של בית פרטי כבר מתמלא בסל הבא.