לוקיוס פותח את דלת ביתו אל פומפיי כולה — ובוחר אם להפוך את הקיר הפרטי שלו לקול ציבורי במערכת הבחירות של העיר.
8 דק׳ לוקיוס · כובס במכבסה של פומפיי · ימי האימפריה הרומית
בבוקר צייר כתובות מגיע למכבסה של לוקיוס עם סיר צבע ומברשת ארוכה. הקיר החיצוני הולבן בלילה, והמועמד שרוצה את המקום שילם יפה. המשפט כבר מוכן: הכובסים מבקשים לבחור בו. לוקיוס מסתכל על העובדים שלו — אחד מהנהן, שני מושך כתף, והשלישי בכלל תומך באדם אחר. הוא רגיל לבדוק ממה עשוי כתם לפני שהוא משפשף. עכשיו הוא שואל ממה עשויה המילה „הכובסים”. הצייר צוחק: „מכמה אנשים צריך עם שלם להיות עשוי?”
הקמפיין מחכה, הרחוב מתמלא, והצבע מתייבש מהר בשמש. לוקיוס מנסה לאסוף תשובות מכל בעלי המלאכה הסמוכים, אבל בכך הוא כמעט מאבד גם את הקיר וגם את התשלום. כשהוא חוזר, העוזר כבר כתב את המילה הראשונה. לוקיוס כועס, תופס סמרטוט רטוב ומשפשף חזק מדי; שכבת הסיד יורדת יחד עם האות והקיר נשאר מוכתם. הוא עשה בדיוק את מה שהוא מלמד לא לעשות במכבסה: פעל בכוח לפני שידע מה המקור.
הוא מתחיל שוב, הפעם מן האנשים. מי שמסכים אומר את שמו, ומי שאינו מסכים נשאר בחוץ. על הקיר נכתבת תמיכה של לוקיוס ושל שלושה כובסים מסוימים, לא של המקצוע כולו. המועמד משלם פחות, והצייר מכנה אותו טיפש. אבל ברחוב שבו קירות מדברים בשם בעלי פונדקים, קבוצות עובדים ונשים שאינן רשאיות להצביע, לוקיוס מחליט שהשאלה אינה מי יכול לכתוב — אלא למי יש רשות לשים אחרים בתוך המשפט שלו.
