באביב של אלף תשע מאות ועשרים ותשע, מעל רציף הנמל של אוֹרְנָה, שמונה אנשים מחכים לקול של אישה שמתה לפני עשרים שנה. ליאון ברק, סוחר תקליטים שחליפתו כבר מבריקה במרפקים, מניח גליל שעווה חום על מכשיר ההשמעה. הוא מסובב את הידית לאט. המחט יורדת. מתוך הרחש עולה פסנתר, ואז קול נשי צרוד מעט שר את הבית האחרון של „הסירה הלבנה”. בחדר איש אינו זז. אם הקול הוא באמת קולה של ליאורה נארי, כוכבת התיאטרון הגדולה של העיר, הגליל שווה הון קטן. הכסף יכול להציל את התיאטרון הישן מסגירה. הוא יכול גם למחוק את חובותיו של ליאון, להחזיר פסנתרן נשכח אל ההיסטוריה, ולשלם למשחזר שהסדנה שלו עומדת לפני פינוי. אבל ההקלטה מביאה איתה עוד שלושה קולות. ברקע נשמע שיעול קצר, אחריו חריקה של כיסא, ואז ארבעה צלילים נקיים מן הרחוב. צלצול של חשמלית. ליאון אומר שהגליל הוקלט בחזרה האחרונה של נארי, ימים אחדים לפני מותה. אדלה נארי, אחייניתה, מהנהנת. גבריאל סארו, הפסנתרן שליווה אותה, מביט אל החלון. רק רפאל דורי, משחזר מכשירי הקול, מבקש להשמיע את הקטע שוב. המחט חוזרת להתחלה. שוב הקול. שוב השיעול. שוב הכיסא. שוב ארבעת הצלילים. מי יצר את הגליל, ואיזו ראיה קושרת אותו למעשה? לפני שנוגעים בגליל, צריך להכיר את האנשים שסביבו. כל אחד מהם רוצה שההקלטה תהיה אמיתית. וכל אחד כבר מסתיר משהו. ליאון ברק מוכר תקליטים בחנות קטנה ליד השוק. הוא חייב כסף לספקים, ובסוף החודש ייסגר המחסן שלו. לדבריו, הוא מצא את הגליל בתיבת תיאטרון נעולה שקנה מעיזבון. הוא גם קבע את המכירה, יקבל עמלה גדולה, ויהפוך בן לילה מן האיש שמוכר מחטים חלודות לאיש שמצא את קולה האחרון של נארי. אדלה נארי מחזיקה את המפתחות לתיאטרון הישן. הגג דולף, הכיסאות מתפוררים, והעירייה נתנה לה חודש לגייס כסף. היא הביאה למכירה קופסת עץ עם ראשי התיבות של דודתה. בתוך התיק שלה נמצא מכתב משפחתי שאיש מן הקונים לא ראה. גבריאל סארו ישב ליד הפסנתר כמעט בכל הופעה גדולה של נארי. אחרי מותה שמו נעלם מן הכרזות ומן הזיכרונות. אם יוכח שהוא מנגן בגליל, ייכתב סוף סוף שהיה חלק מן הרגע האחרון שלה. הוא אומר ששמע מיד את המגע שלו בקלידים. אבל כשהשיעול נשמע, ידו נסגרת על מקל ההליכה. רפאל דורי הוא האיש היחיד בעיר שעדיין מתקן מכשירי גלילים. ליאון הביא אליו את הגליל לניקוי, ורפאל שמר אותו לילה שלם בסדנה. הוא אומר שלא הקליט דבר ולא חתך דבר. הוא רק הסיר אבק, יישר את הציר, וגילה קול שהיה חבוי מתחת לרחש. אחרי שרפאל החזיר את הגליל, אדלה לקחה אותו לשעה כדי להתאים את הקופסה, וגבריאל שמר אותו ערב אחד כדי לזהות את הפסנתר. לכל אחד הייתה הזדמנות לגעת בראיה. גם לרפאל יש חלק במכירה. אם הגליל יאושר כמקורי, הוא יקבל דמי שחזור ואחוז מן המחיר. הסכום יספיק לשלם את שכר הדירה של הסדנה. ארבעה מניעים. ארבעה סיפורים. והגליל עבר בידיו של כל אחד מהם, לפחות לזמן קצר. הסיפור הראשון שנבדק הוא סיפור התיבה. ליאון טען שמצא אותה סגורה בחוט ובחותם שעווה. אבל הסבל של בית המכירות זוכר דבר אחר. ליאון הגיע אליו עם גליל עטוף במטפחת, בלי תיבה ובלי חותם. את קופסת העץ הביאה אדלה רק יומיים אחר כך. אדלה אינה מכחישה. היא אומרת שהקופסה הייתה שייכת לדודתה, ושגליל חשוב ראוי לקופסה חשובה. היא גם מודה שביקשה מליאון לא לספר על ההחלפה. תיבה משפחתית נשמעת טוב יותר ממטפחת של סוחר. אדלה מוציאה את המכתב מתיקה ומניחה אותו על השולחן. ליאורה נארי כתבה אותו לגבריאל שנה לפני מותה. היא מספרת בו שהיא מתכוונת לעזוב את התיאטרון, ושלא תשיר שוב את „הסירה הלבנה”. אדלה הסתירה את המכתב מפני שהוא פוגע בסיפור על חזרה אחרונה ומרגשת. אבל המכתב גם עושה דבר אחר. הוא מסביר למה גבריאל רוצה כל כך שהגליל יהיה אמיתי. אם נארי חזרה בכל זאת אל השיר, אולי חזרה גם אליו. ליאון נשבר אחריה. הוא מודה שהגליל לא נמצא בעיזבון מפואר. הוא קנה כמה גלילים ישנים מדוכן בשוק. רובם היו ריקים או שחוקים. במחברת החנות שלו נכתב ליד הגליל הזה: „רחש בלבד”. השוליה בחנות השמיעה אותו פעמיים, ולא שמעה דבר מלבד רחש. למחרת הוא מסר אותו לרפאל לבדיקה. כשחזר לסדנה בבוקר, רפאל אמר שמתחת לרעש מסתתר קול. ליאון המציא את התיבה הנעולה אחרי ששמע את ההקלטה. אדלה נתנה לו קופסה. שניהם שיקרו כדי להעלות את המחיר. זה הופך אותם לחשודים יותר. אבל זה גם קובע רגע חשוב: בערב שבו הגליל נכנס לסדנה של רפאל, ליאון חשב שהוא ריק. משמיעים את הגליל בפעם השלישית, הפעם לא כדי לשמוע את הזמרת. מקשיבים רק למה שנמצא סביבה. השיעול מגיע באמצע נשימה של הפסנתר. חריקת הכיסא נשמעת מיד אחריו. ארבעת צלילי החשמלית נכנסים רגע לפני המילה האחרונה. שלושת הקולות חלשים, אבל המרחק ביניהם קבוע בכל השמעה. גבריאל מבקש לעצור. הוא מכיר את השיעול. שמונה שנים אחרי מותה של נארי הוקלט בעיר תקליט מחווה בשם „לילה עם ליאורה”. זמרת צעירה בשם מרים ואלן חיקתה את קולה, וגבריאל ליווה אותה בפסנתר. התקליט כמעט לא נמכר. אדלה איימה לתבוע את המוציאים לאור, ורוב העותקים הושמדו. גבריאל אמר קודם שלא ניגן את השיר מאז מותה של נארי. עכשיו הוא מודה ששיקר. הוא התבייש בתקליט החיקוי, אבל שמר עותק אחד. כשהוא מניח אותו על המכשיר, נשמע אותו בית אחרון. ואז מגיע אותו שיעול, באותו מקום. אותה חריקה, באותו אורך. ואותם ארבעה צלילים מן הרחוב. גם הקול מתחיל להסגיר את הדרך שעבר. בגליל הוא מעט איטי יותר, והפסנתר צר יותר וחסר עומק. אבל כל נשימה וכל טעות זעירה יושבות בדיוק באותו מקום. מישהו לא הקליט הופעה חדשה. מישהו העתיק את תקליט המחווה אל גליל שעווה ישן. ובכל זאת, העותק של גבריאל אינו המקור ששימש להעתקה. יש בו סדק עמוק לפני הבית האחרון. בכל סיבוב המחט קופצת, והפסנתר מאבד פעימה. בגליל אין קפיצה. גבריאל מספר שהיה עותק שני, נקי. אספן הביא אותו בחורף אל רפאל כדי לתקן את הקופסה ואת הציר של המכשיר שבו ניגן. רפאל טוען שהעותק הוחזר מזמן. אין קבלה, ואין חתימה של האספן. עכשיו אנחנו יודעים מאיזו הקלטה נלקח הקול. עדיין צריך לדעת מי העביר אותו אל השעווה. ארבעת הצלילים מן הרחוב נותנים לתיק תאריך. בארכיון התחבורה של אוֹרְנָה שמור ספר ההפעלה של קו רציף המזרח. הקו נפתח באלף תשע מאות וארבע עשרה. הקרונות שלו קיבלו צלצול בן ארבעה תווים כדי להבדיל אותם מן החשמליות הישנות, שהשמיעו מכה אחת בפעמון. ליאורה נארי מתה חמש שנים לפני שהקו נפתח. לכן הצלצול לא יכול להישמע בהקלטה מן החזרה האחרונה שלה. הוא כן יכול להישמע בתקליט המחווה, שהוקלט באולפן מול חלונות הרציף שלוש שנים אחרי פתיחת הקו. השיעול, הכיסא והחשמלית אינם שלושה צירופי מקרים. הם חדר שלם שהועתק יחד. רפאל מציע אפשרות אחרת. אולי מישהו חיבר חתיכת שעווה חדשה לגליל ישן. אבל אין בגליל תפר. החריץ ממשיך ברצף מן הצליל הראשון עד האחרון. גם גוון הרחש אינו משתנה באמצע. האפשרות שנותרה פשוטה יותר. מישהו לקח גליל ישן וריק, גילח את פניו, והקליט עליו מחדש את תקליט המחווה. לשם כך היה צריך שלושה דברים: עותק נקי של התקליט, מחרטת הקלטה, וזמן לבד עם הגליל. לאדלה הייתה הקופסה והמכתב. לגבריאל הייתה הקלטה סדוקה. לליאון היה הגליל הריק, אבל הוא מסר אותו לסדנה. לרפאל הייתה מחרטה, והוא החזיק את הגליל כל הלילה. כל זה מצביע לכיוון אחד. אבל כיוון עדיין אינו ראיה שקושרת אדם למעשה. בשביל זה צריך להסתכל במקום שאיש לא בא לשמוע. מגדילים את תחילת הגליל מתחת לעדשה. לפני שהמוזיקה מתחילה, במקום שבו חוד ההקלטה נוגע בשעווה, נראות שתי שריטות אלכסוניות זעירות. הן מקבילות, והמרחק ביניהן קטן מרוחב גרגר מלח. רפאל אומר שאלה סימני גיל. גלילים ישנים נשרטים. לכן מבקשים ממנו לעשות דבר פשוט: להקליט כמה שניות של שקט על גליל ניסוי, במחרטה שבסדנה שלו. הוא מהדק את הגליל לציר. המנוע מסתובב. חוד ההקלטה יורד ונכנס אל השעווה. כשהגליל נעצר, מופיעות בתחילת החריץ שתי שריטות אלכסוניות. אותו כיוון. אותו רווח. על זרוע ההובלה של המחרטה יש שן קטנה שנשברה בקצה. בכל פעם שהחוד נכנס לחומר, השן הפגומה מקפיצה אותו פעמיים. היא משאירה חתימה שאינה קול, אבל נשארת על כל גליל שנחתך במכונה הזאת. רפאל חוזר ואומר שהוא רק ניקה את הגליל. ניקוי יכול להסיר אבק וליישר את פני השעווה. הוא אינו יוצר חריץ חדש, והוא אינו משאיר את חתימת הכניסה של חוד ההקלטה. שתי השריטות נמצאות מתחת לחריץ הטרי וממשיכות ישר אליו. על שולחן העבודה שלו נמצא גם השרוול הריק של העותק הנקי של „לילה עם ליאורה”. רפאל אומר שהאספן שכח אותו. ברשימת החפצים שנמסרו לתיקון אין שם של אספן, ואין תאריך החזרה. עכשיו הניחו את כל הדברים זה לצד זה. הגליל היה ריק לפני שנשאר לילה בסדנה. הקול הועתק מתקליט מאוחר. העותק השלם של אותו תקליט עבר אצל רפאל. ומחרטת הסדנה השאירה על הגליל את שתי השריטות שלה. לצד הראיות האלה נשארים גם השקרים האחרים. ליאון המציא תיבה. אדלה הסתירה מכתב. גבריאל הסתיר תקליט מביך. כל שקר נתן לבעליו סיבה להיראות אשם. אבל רק שקר אחד צריך להסביר גם את הקול, גם את הזמן, וגם את החריץ. הגליל חוזר אל השולחן הירוק. המחט מורמת, והחדר שקט יותר מכפי שהיה לפני ההשמעה הראשונה. כאן יש כבר כל מה שצריך. אפשר לעצור ולנסות. מי יצר את גליל השעווה המזויף? איזו ראיה קושרת אותו למעשה, ולא רק נותנת לו מניע? וכיצד פוסלים את שלושת האחרים, אף שכל אחד מהם שיקר? אפשר להתחיל בשלושת הקולות שלא נועדו להיות חלק מן השיר. אפשר לחבר אליהם את התאריך של החשמלית. ואפשר לחזור אל שתי השריטות הזעירות, בתחילת החריץ. כשתהיו מוכנים, התיק מחכה עם שלושה רמזים ופתרון מלא.
